משפטי נירנברג

Article in other languages:

• Nuremberg_Trials
• محكمة_نورنبيرغ
• Нюрнбергски_процеси
• Nürnberški_proces
• Judicis_de_Nuremberg
• Norimberský_proces
• Nürnbergprocessen
• Nürnberger_Prozesse
• Δίκη_της_Νυρεμβέργης
• Nurenberga_proceso
• Juicios_de_Núremberg
• Nürnbergi_protsess
• Nurenbergeko_epaiketak
• دادگاه_نورنبرگ
• Nürnbergin_oikeudenkäynnit
• Procès_de_Nuremberg
• Xuízos_de_Nuremberg
• Nürnberški_proces
• Nürnbergi_per
• Proses_Nürnberg
• Nürnberg-réttarhöldin
• Processo_di_Norimberga
• ニュルンベルク裁判
• ნიურნბერგის_პროცესი
• 뉘른베르크_재판
• Iudicia_Norimbergensia
• Nürnberger_Prozesser
• Nirnbergas_process
• Нирнбершки_процес
• Processen_van_Neurenberg
• Nürnbergprosessen
• Procesy_norymberskie
• Julgamentos_de_Nuremberg
• Procesele_de_la_Nürnberg
• Нюрнбергский_процесс
• Norimberský_proces
• Nürnberški_procesi
• Нирнбершки_процес
• Nürnbergprocessen
• Tòa_án_Nürnberg
• 纽伦堡审判

נאשמים במשפטי נירנברג. בשורה הראשונה, מימין לשמאל: וילהלם קייטל, יואכים פון ריבנטרופ, רודולף הס, הרמן גרינג. בשורה השנייה, מימין לשמאל: פריץ זאוקל, באלדור פון שיראך, אריך רדר, קרל דניץ

בשם משפטי נירנברג כונתה סדרת משפטים שבהם נשפטו פושעי המלחמה, וראשי המשטר הנאצי בגרמניה, לאחר מלחמת העולם השנייה, בעיר נירנברג שבבוואריה. פסקי הדין הם מהפסקים הנפוצים ביותר בעולם, ואף החליפו דינים קיימים לדיני מלחמה בינלאומיים חדשים.

רקע

מסמכים מקבינט המלחמה הבריטי שראו אור לאחרונה מצביעים על כך שכבר בדצמבר 1942 נערכו בקבינט דיונים על המדיניות לגבי הענשת המנהיגים הנאצים, אם ייתפסו. ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל המליץ על מדיניות של הוצאות להורג ללא משפט, אך ניאות לוותר על הרעיון בעקבות לחץ מצד ארצות הברית בשלב מאוחר יותר של המלחמה.

שר האוצר של ארצות הברית הנרי מורגנטאו הציע תוכנית כוללת של דה-נאציפיקציה של גרמניה. זו נודעה לימים כ"תוכנית מורגנטאו". בתוכנית פורטו שיטות של גירוש, עבודות כפייה ודיכוי כלכלי הדומה לאלה של חוזה ורסאי. גם צ'רצ'יל וגם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלנו רוזוולט תמכו בתוכנית זו ואף ניסו לקבל על כך אישור בועידת קוויבק בספטמבר 1944. עם זאת, ברית המועצות הכריזה על העדפתה להליך משפטי (ככל הנראה ראתה בכך הזדמנות למשפט ראווה). מאוחר יותר הודלפו פרטים לציבור ועוררו בכך מחאה רבתי. רוזוולט, שחש בחוסר ההסכמה הרווח בציבור, זנח את התוכנית.

מותה של תוכנית מורגנטאו יצרה את הצורך לשיטה חלופית של טיפול בהנהגה הנאצית. תוכנית "משפט פושעי מלחמה ארופאיים" נהגתה על ידי מזכיר המלחמה הנרי ל' סטימסון ומחלקת המלחמה. רוזוולט מת באפריל 1945. הנשיא החדש, הארי טרומן, הביע תמיכה חזקה בהליך משפטי.

לאחר סדרה של דיונים בין ארצות הברית לבריטניה, ברית המועצות וצרפת, הגיעו להסכמה לגבי פרטי המשפט. נקבע כי המשפטים יפתחו ב-20 בנובמבר 1945 בעיר נירנברג.

הקמת בית הדין

השופטים

בועידת טהרן (1943) ועידת יאלטה (1945) וועידת פוטסדאם (1945) אישרו שלוש המעצמות הגדולות - ארצות הברית, ברית המועצות ובריטניה - את הפורמט להענשת האחראים לפשעי מלחמה בזמן מלחמת העולם השנייה. גם לצרפת הוקצה מקום בין חברי הטריבונל.

תנאי כניעת גרמניה הנאצית, כפי שהוגדרו בכתב הכניעה ממאי 1945, העניקו למועצה משותפת של בעלות הברית את השליטה והריבונות בגרמניה, ובכלל זה הסמכות להחליט על העמדה לדין של פושעי מלחמה. את הבסיס החוקי למשפטים סיפקה אמנת לונדון מתאריך 8 באוגוסט 1945 אשר הגבילה את ההליך ל"הענשת פושעי המלחמה העיקריים מבין מדינות הציר האירופיות". כ-200 פושעי מלחמה גרמנים הועמדו לדין במסגרת משפטי נירנברג, ועוד כ-1600 במסגרת הליכי שיפוט צבאי מסורתיים. היות שסמכות בית הדין הוגבלה להפרות של חוקי מלחמה, לא היה בסמכותו לדון בפשעים שהתרחשו לפני 1 בספטמבר 1939 – התאריך הרשמי של פרוץ מלחמת העולם השנייה.

ברית המועצות הציעה להקים את בית הדין בברלין, הבירה הכבושה וסמל התבוסה הנאצית והניצחון הסובייטי, אולם בעלות הברית האחרות העדיפו את נירנברג, שהייתה באזור שבשליטה אמריקנית. לבד מהחשיבות הסמלית שמצאו בקיום המשפטים בעיר בה התקיימו באופן מסורתי עצרות המפלגה הנאצית, נמצא היכל המשפט של נירנברג גדול דיו ובמצב תקין לקיום המשפט, ובצידו מתקן כליאה הולם.

סדרת המשפטים

"משפטי נירנברג" אינם מהווים משפט אחד, כי אם סדרת משפטים שנערכו בעיר נירנברג ובהם נשפטו פושעי מלחמה נאצים. כך התקיים משפט פושעי המלחמה הראשי, כנגד ראשי המשטר (המדינות התובעות נ. הרמן גרינג ואחרים), אך התקיימו משפטים נוספים שנגעו לאיינזצגרופן (ארצות הברית נ. אוטו אולנדורף ואחרים), לפיקוד העליון הגרמני (ארצות הברית נ. וילהלם פון לאב ואחרים), לרופאים, לתעשיינים, ולקטגוריות נוספות. ובסך הכול התקיימו שלושה עשר משפטים בין 1945 ו-1949.

המשפט הראשון היה משפט פושעי המלחמה הראשיים, ובדרך כלל כאשר נזכרים "משפטי נירנברג" הכוונה היא למשפט זה. משפט זה נערך בפני טריבונאל צבאי בינלאומי שבו היה ייצוג לארבע המעצמות: ארצות הברית, בריטניה, צרפת וברית המועצות. הוא התקיים מ-20 בנובמבר 1945 ועד 1 באוקטובר 1946.

שאר 12 המשפטים נערכו בפני בתי דין של הצבא האמריקני.

האישומים

הייתה זו הפעם הראשונה שבה התכנס טריבונל בינלאומי לשפוט פושעי מלחמה, ועלו שאלות רבות הנוגעות הן לסדרי הדין והן למשפט המהותי. לבסוף התגבשו ארבעה אישומים עיקריים, ואלו הם:

1. קשירת קשר לעשיית מלחמה תוקפנית תוך הפרת הסכמים בינלאומיים.
2. עשיית מלחמה תוקפנית או "פשעים כנגד השלום".
3. פשעי מלחמה ובעיקר היחס לשבויי מלחמה.
4. פשעים כנגד האנושות, רצח, השמדה, גירוש ושעבוד. הסעיף העיקרי והחשוב ביותר במשפט.

התובעים והשופטים

צוות התביעה הורכב מהאנשים הבאים: צוות התביעה מארצות הברית כלל עשרים ושלושה עורכי דין שבראשם השופט רוברט ג'קסון. אחד עשר עורכי דין מברית המועצות ובראשם התובע רומן רודנקו. שבעה עורכי דין בריטים ובראשם פרקליט המדינה סיר הרטלי שאוקרוס וחמישה עורכי דין צרפתיים.

צוות השופטים הורכב משמונה שופטים שניים מארצות הברית, צרפת, ברית המועצות ואנגליה (המדובר בשופטים ראשיים, ופרט להם היו נוספים): פרנסיס בידל מארצות הברית, אנרי דה ובר-דונדיו מצרפת, סר ג'פרי לורנס מבריטניה, ואיבן טימופייביץ' ניקיצ'נקו מברית המועצות.

הנאשמים

ארגונים

שישה ארגונים הועמדו למשפט, וזאת על מנת לסייע בכך שכשיובאו למשפט חברי ארגונים אלו יהיה אפשר להרשיעם על סמך חברותם בארגון בלבד. עם תום משפט פושעי המלחמה הקדיש הטריבונל עוד זמן מה לבחינת אחריות הארגונים.

ואלו הארגונים:

• האס אס - הארגון הורשע.
• הגסטאפו - הארגון הורשע.
• המנהיגות הפוליטית של המפלגה הנאצית - הארגון הורשע.
• האס אה - הארגון לא הורשע.
• הקבינט של הרייך - הארגון לא הורשע.
• המטה הכללי והמפקדה של הכוחות המזוינים הגרמנים - הארגון לא הורשע.

אישים

שם	סעיפי אישום				גזר הדין	הערות
	1	2	3	4
מרטין בורמן		*	*	*	הוצאה להורג	המזכיר הכללי של המפלגה הנאצית אחרי עריקתו של רודולף הס; נידון למוות שלא בפניו
קרל דניץ		*	*		10 שנות מאסר	מפקד הצי הגרמני החל מ-1943, נשיא גרמניה ומפקד כוחותיה המזוינים, לפי צוואתו של היטלר (שימש בתפקידו ימים ספורים)
הנס פרנק			*	*	הוצאה להורג	שימש כמושל כללי של הגנרלגוברנמן (שטחי פולין שלא סופחו לרייך)
וילהלם פריק		*	*	*	הוצאה להורג	שר הפנים, מחבר חוקי נירנברג
הנס פריטשה					זוכה	מנהל כללי וראש חטיבת הרדיו במשרד התעמולה.
ולטר פונק		*	*	*	מאסר עולם	נשיא הרייכסבנק. קיבל חנינה ב-1957 בשל בריאותו הלקויה.
הרמן גרינג	*	*	*	*	הוצאה להורג	סגנו של היטלר, הממונה על תוכנית חמש השנים, מפקד הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני). התאבד בבליעת ציאניד שעות ספורות לפני ביצוע גזר הדין
רודולף הס	*	*			מאסר עולם בכלא שפנדאו.	סגנו של היטלר, ערק לסקוטלנד ב-1941
אלפרד יודל	*	*	*	*	הוצאה להורג	ראש האו.ק.וו. מפקדת הכוחות המזוינים הגרמנים
ארנסט קלטנברונר			*	*	הוצאה להורג	גנרל אס אס, ראש ה-RSHA, מנגנון הביטחון של הרייך, אשר כלל את הגסטאפו.
וילהלם קייטל	*	*	*	*	הוצאה להורג	ראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים.
גוסטאב קרופ					נקבע כי אינו כשיר לעמוד לדין מבחינה רפואית.	תעשיין, מראשי תשלובת קרופ אשר הייתה מבוססת על עבודת כפייה.
רוברט ליי					ראש חזית ה"עבודה".	התאבד במעצר בנירנברג בטרם התחיל המשפט.
קונסטנטין פון נויראט	*	*	*	*	15 שנות מאסר.	שר החוץ (עד 1938), ולאחר מכן "פרוטקטור" של בוהמיה ומורבייה (עד 1943). קיבל חנינה ב-1954, בשל בריאותו הלקויה.
פרנץ פון פאפן					זוכה	קנצלר גרמניה לפני היטלר וסגן-הקנצלר בתקופתו
אריך רדר	*	*	*		מאסר עולם	מפקד הצי הגרמני עד 1943. קיבל חנינה ב-1955
יואכים פון ריבנטרופ	*	*	*	*	הוצאה להורג	שר החוץ של גרמניה
אלפרד רוזנברג	*	*	*	*	הוצאה להורג	הממונה על האידאולוגיה הנאצית והשר האחראי על השטחים הכבושים במזרח
פריץ זאוקל			*	*	הוצאה להורג	גאולייטר של תורינגיה, "מצביא בעל סמכויות מלאות להקצבת כח עבודה". האחראי על עבודות הכפייה ברייך השלישי.
הילמאר שאכט					זוכה	שר האוצר בתקופה הראשונה לשלטון הנאצים.
באלדור פון שיראך				*	20 שנות מאסר	מנהיג "נוער היטלר", לאחר-מכן הגאולייטר של וינה.
ארתור זייס-אינקווארט		*	*	*	הוצאה להורג	ראש הנאצים האוסטרים, מושל הולנד.
אלברט שפר			*	*	20 שנות מאסר	אדריכלו הראשי של היטלר, ומ-1942 - שר החימוש והייצור המלחמתי.
יוליוס שטרייכר				*	הוצאה להורג	עורך העיתון דר שטירמר.

מהלך המשפט ותגובות הנאשמים

תגובות הנאשמים לאישומים היו שונות. היו כאלו, ובראשם הרמן גרינג, אשר המשיכו להתנהג כאילו עודם שולטים באירופה ביד רמה. הם כפרו בסמכותו של בית הדין לדון באישומים, ועמדו על כך שכל מעשיהם נעשו בסמכות ולטובת העם הגרמני (התבדחותו של גרינג בחקירה הנגדית - "תשאלו כל גנרל וכל חייל פשוט, אם הם מעדיפים ללכת למלחמה או הביתה") היו כאלו אשר הכחישו את אחריותם האישית, על אף המשרה הרמה שבה אחזו (אלפרד יודל - "יש לי מצפון נקי לפני אלוהים ולפני בני עמי"), והיו אנשים כהנס פרנק, אשר הביעו חרטה. ידועה אמרתו של הנס פרנק "אלף שנים תעבורנה, ואשמת גרמניה לא תימחה".

אחד מרגעי השיא הדרמטיים של המשפט התרחש ביום 29 בנובמבר 1945, כאשר במסגרת טיעוני התביעה הוצג סרט תיעודי שהופק על בסיס חומר שצילמו חיילי בעלות הברית בעת שחרור מחנות הריכוז בגרמניה חודשים אחדים קודם לכן. הסרט כלל תמונות קשות לצפייה של ניצולים מזי רעב וערמות אינסופיות של גופות, והקרנתו בליווי קריינות מתאימה הביאה לתגובות קשות מצד הקהל באולם המשפט. גם השופטים לא היו יכולים להישאר אדישים לנוכח המראות, והיו ביניהם שמחו דמעה. אפילו אצל חלק מהנאשמים נצפו תגובות של בכי והסבת המבט מן המסך. קודם להקרנה הדגישה התביעה כי כל אחד מהנאשמים נושא בחלק מן האחריות לזוועות שמתעדות התמונות.

ביצוע גזרי הדין

שנים עשר מבין הנאשמים נידונו לעונש מוות. מהם, מרטין בורמן שבאותה עת לא היה בידי בעלות הברית נידון בהיעדרו, וגזר דינו מעולם לא בוצע. הרמן גרינג התאבד בתאו בבליעת כמוסת ציאניד שעות ספורות לפני ביצוע גזר הדין.

עשרת הנאשמים הנותרים שנידונו למוות הוצאו להורג על ידי התליין האמריקאי ג'ון וודס באולם ההתעמלות שצמוד לכלא נירנברג בחצות ה-16 באוקטובר 1946, וגופותיהם נשרפו במחנה הריכוז דכאו.

יתר הנאשמים שנדונו לעונשי מאסר ריצו אותם בכלא שפנדאו בברלין. הנאשם רודולף הס, אשר טען כי אינו שפוי וכי אינו זוכר דבר, היה האחרון מביניהם שנותר בחיים, הוא התאבד בתאו בתליה בשנת 1987.

לקריאה נוספת

• משפט נירנברג : פסק הדין של בית הדין הצבאי הבינלאומי, בהוצאת "יד ושם", תשכ"ב.
• ג.מ. גילברט, יומן נירנברג, מסדה, 1961.
• לאון גולדנסון, נירנברג 1946 - הראיונות הגנוזים עם פושעי המלחמה הנאצים, הוצאת עברית, 2006

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: משפטי נירנברג

Questions for article: